החלטה בתיק רע"א 22713-11-13

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב), מיום 13.10.13, שקיבלה את בקשת המשיבים להתיר להם לתקן את כתב התביעה (ת"א 19132-07-10).

רקע עובדתי

1.      בבית משפט קמא הגישו המשיבים תביעה למתן חשבונות נגד המבקש (להלן: " הבנק"), על סך של 300,000 ש"ח. טענתם היא, שהבנק לא מסר להם מידע ומסמכים מלאים על העברות שבוצעו מחשבונותיהם לחשבונות אחרים.

2.      התביעה הוגשה בעקבות הליכים משפטיים, שטרם הסתיימו, שמנהל המשיב 1 (להלן: " המושב") נגד גזבר המושב בגין מעילה בכספי המושב. בעקבות חוות דעתו של מומחה שמונה על ידי בית המשפט בהליכים הנ"ל, שקבע כי הגזבר נטל שלא כדין כספים מחשבונות המשיבים והעבירם לחשבונות אחרים, עלה החשד אצל המשיבים שהבנק איפשר שלא כדין וללא סמכות או הרשאה לגזבר להעביר כספים כמתואר.

3.      בכתב התביעה נטען, כי המושב פנה בהזדמנויות שונות לבנק בדרישה לקבל מסמכים ותדפיסים שונים בנוגע להעברות שבוצעו בחשבונות, אולם הבנק נמנע מלהיענות לדרישותיו. לפיכך, הגישו המשיבים את התביעה למתן צו שיחייב את הבנק להעביר לידם את כל המסמכים שהתבקשו, בטענה שאם יתברר כי הוצאו כספים שלא כדין מחשבונות המשיבים, הבנק יימצא אחראי לכך ויחויב לשלם להם.

4.      כמו כן טענו המשיבים, כי עקב הימנעותו של הבנק ממסירת מידע טרם גובש נזקם, והם שומרים לעצמם את הזכות לתקן את סכום התביעה לאחר קבלת חשבונות מהבנק, כמו גם את הזכות להגיש תביעות נוספות או בקשה להיתר לפצל סעדים, ככל שיהיה בכך צורך (סעיפים 19-18 לכתב התביעה, נספח ב' לבקשה זו).    

5.      הבנק הגיש כתב הגנה ובקשה לדחיית התביעה על הסף בשל טענות התיישנות, השתק ומניעות, שיהוי, היעדר עילה ותביעה קנטרנית (נספחים ג'-ד' לבקשה זו). לאחר קבלת תגובת המשיבים לבקשה לדחייה על הסף ותשובה לתגובה מטעם הבנק דחה בית המשפט את הבקשה, מהטעם שכדי לדון בטענות הסף שהעלה הבנק, יש לברר את טענות הצדדים, העובדתיות והמשפטיות, לגופן (החלטה מיום 20.2.11, נספח ז' לבקשה זו).

6.      הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. נוסף על תצהיר עדות ראשית מטעמם, הגישו המשיבים חוות דעת מומחה של רואה חשבון ע' לביטוב (להלן: " חוות הדעת"). הבנק הגיש התנגדות לחריגה מדיני ראיות שחרגו המשיבים בתצהירים שהוגשו מטעמם ובחוות הדעת, לטענתו, ועתר להוצאת חוות הדעת מהתיק.

7.      מאוחר יותר הגישו המשיבים חוות דעת משלימה של אותו מומחה. הבנק התנגד לצירוף חוות הדעת המשלימה מטעמים של הרחבת חזית אסורה וכן קבל על כך שחוות הדעת המשלימה הוגשה ללא נטילת רשות מבית המשפט, בניסיון לתבוע כספים נוספים שלא נתבעו בכתב התביעה המקורי (נספח יג'). בית משפט קמא התיר את הגשת חוות הדעת המשלימה, תוך הסתייגות שלא תותר הרחבת חזית מעבר לגדר המחלוקת בכתב התביעה (החלטה מיום 5.12.12, נספח יד'). 

8.      בדיון שהתקיים ביום 9.12.12 הורה בית המשפט שהצדדים יודיעו לו כיצד רואה כל אחד מהם את המשך ניהול התיק, לרבות אם יש מקום לתקן את כתב התביעה (נספח טז'). ביום 13.5.13 הגישו המשיבים בקשה לתקן את סכום התביעה              ל- 2,500,000 ש"ח. הבנק התנגד לבקשת המשיבים, בטענה שהתיקון מהווה משום הוספת עילת תביעה חדשה נגדו ובשלב בו הוגש, לאחר הגשת הראיות, הוא יוצר כלפיו עיוות דין ועוול.

9.      חרף התנגדות הבנק קיבל בית המשפט את בקשת המשיבים לתיקון סכום התביעה, וקבע כי מאחר שמדובר בתיק מורכב, יהיה נכון שכל טענות הצדדים יישמעו באחת. כנגד העובדה שהתיקון יביא להגדלת הוצאות הבנק, חייב בית המשפט את המשיבים בתשלום הוצאות בגין התיקון (נספח א').

10.  על החלטה זו מבקש הבנק רשות לערער.

עיקרי טענות הבנק בבקשה

11.  לטענת הבנק, אין בכתב התביעה שום עילה נגדו, ועל כן אין בסיס לבקשה לתקן את כתב התביעה. כן נטען, שחוות הדעת המשלימה ותיקון כתב התביעה מהווים הרחבת חזית אסורה שאין לאפשר, בייחוד לאור החלטתו של בית משפט קמא מיום 5.12.12, שגדר המחלוקת יהיה על פי כתב התביעה המקורי בלבד.

12.  עוד טוען הבנק, כי המשיבים לא הצביעו על כל נימוק שיתיר את תיקון כתב התביעה, וכן שהתיקון גורם לבנק עוול שלא ניתן לפיצוי בתשלום הוצאות. לדעת הבנק, זהו מקרה יוצא דופן בו נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור, על מנת למנוע ממנו נזק בלתי הפיך.

דיון והכרעה

13.   לאחר ששקלתי טענות אלה הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בלא צורך בתשובה עליה, כאמור בתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

14.  ככלל, החלטות שעניינן סדרי דין, ובכללן החלטות בבקשות לתיקון כתב התביעה, נתונות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תימנע מלהתערב בשיקול דעת זה, למעט במקרים חריגים (ראו פסק דינה של כב' השופטת א' חיות ברע"א 5215/12 רונדופלסט בע"מ נ' בירמן (5.10.2012) והאסמכתאות המובאות שם, בפסקה 6). לא מצאתי, כי המקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים.

15.  בסוגיית תיקון כתבי טענות, הכלל הוא שבית המשפט יטה לאפשר את התיקון בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, אלא אם הבקשה הוגשה בשיהוי או בחוסר תום לב, או שיש בתיקון כדי לקפח זכותו של הצד שכנגד (תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; רע"א 1819/11 עיריית חולון נ' אלינובק (11.5.2011)).